מה אני מפנטז שאני צריך VS מה אני צריך באמת?

אנחנו חיים בעולם שמנסה למכור לנו מגיל אפס את הפיתוי האשלייתי שיש איזה שלב בחיים שבו נפסיק להתמודד עם קשיים, חרדות ומאבקים ובעצם "אם רק תעשה את זה.." - כלומר: תמשכן את החיים שלך במשך שנים ארוכות - אז תגיע אל הנחלה, אל הנירוונה המיוחלת, גן עדן עלי אדמות.

זה נראה כמו פיתוי דיסני מתוק, אבל בעצם כך הוא כה אלים, כי הוא מקעקע ומקבע בתודעה שלך בעיקר את מה שעוד אין לך, את מה שחסר לך וגורם לך להביט אל אחרים שלכאורה כבר השיגו את היעדים כשאתה רק מפגר מאחור.

אנחנו זוכרים את המיתוס של סיזיפוס שדוחף בהר את הסלע הגדול, יום אחרי יום, ואפילו שהסלע נופל כל פעם למטה - הוא חוזר להעלות אותו עד למעלה, ואלבר קאמי מבקש מאיתנו 'לדמיין את סיזיפוס מאושר'.

בעצם כך, עובר אלינו המסר שאנחנו זקוקים למאבק, לחיכוך, לזיכוך, ליצירה ולכאב, או במילים אחרות - למסגרת האחריות והמשמעות שבתוכה אנחנו מבטאים את נפשנו ומעצבים אותה כל פעם מחדש.

וכמה שלא פשוט לקבל את האבסורדיות הזאת של החיים:

המתח בין מה שאני מפנטז שאני צריך, למה שאני צריך באמת.

שימו לב לציטוט המופלא הזה של ישעיהו ליבוביץ:

"אולם מניין לנו בכלל שהאידיאל של "הבריאות הנפשית", של ההרמוניה של המאווים והרציות, של הסיפוק הנפשי של peace of mind, שהחינוך האמריקני שואף אליו, הוא האידיאל החינוכי?

שמא דווקא המתח הנפשי הגבוה והלבטים הרוחניים והמצפוניים המתמידים מחמת אי-התאמה נצחית בין מהותו של האדם ובין מציאותו - הם התכלית האנושית?"

וגם כשאנחנו מסתכלים לאחור, אנחנו זוכרים את הרגעים היפים והצבעוניים יותר של החיים, אבל ככל שמדובר בגרעין האישיות שלנו, במה שבנה אותנו באמת, אנחנו מזהים במהירות איך דווקא המאבקים הגדולים, הסיפורים המרגשים ביותר שלנו - היו לא פעם אלה שמתחו את הנפש שלנו אל גבולותיה והיא יכלה לבטא שם את עצמה בתפארתה, ואפילו שהיינו צריכים להתמודד עם קשיים גדולים.

אולי אפשר להסכים שנוכל למצוא לאט לאט איזון עדין ויפה בין רגעי השלווה שבהם ניתן לנו לעצום עיניים בבטחה, לבין המקומות הפנימיים בתוכנו שמבקשים לגדול ולהאבק אל עבר דבר-מה שעוד טרם קיים.

"עליך לדעת כאוס בתוכך על מנת ללדת כוכב רוקד." - ניטשה

לא פעם אנשים לא מוצאים כוחות להאבק מתוך יצירתיות ואהבה, אלא דווקא מתוך חוסר אונים, "להיות עם הגב לקיר", להתעורר כשהמצב חמור ביותר, ולפעמים זה מביא לתוצאות פנומנליות (רוב האומנות שאנחנו מכירים), אבל הנפש נשחקת ומתעייפת, שהרי זה הופך להיות הביטוי היחיד שאפשרי לה.

מי שמוצאים את עצמם בדינמיקה הפנימית הזאת, צריכים לחשוב היטב על קרקע הקיום שלהם, על היחסים המשמעותיים שיש להם בעולם, כמו הערכה מחודשת של עצמם והאם הדרך הזאת כלל משרתת אותם היום?

אחד הפסנתרנים שאני הכי אוהב הסביר את היצירה שלו כך:

"making melancholic piano music makes me happier."

מה שכמובן מתחבר גם לרעיונות של דוסטוייבסקי ואחרים, על העושר הרוחני הרב שיש בסבל ובעצב.

אבל הרוב לא מסוגלים לשהות במרתפים למשך זמן! (ואולי אפילו טוב שכך..)

לכן השאלה של הכותרת חוזרת בעוצמה:

האם נוכל להביט פנימה ולהודות מול עצמנו לפחות - מה הנפש שלי הכי צריכה באמת?

ומה סיפרתי לעצמי במשך שנים שאם רק 'יהיה לי' - חיי ישתנו ועכשיו כבר אין צורך בזה?

אשמח למחשבות שלכם.

קוד הנחה 'דיאלוג' על שלושת הספרים - להזמנות דרכי ישירות